חובה עלינו לזעוק זעקה כנגד המזוכיזם העצמי שפיתח השמאל בנוגע לישראל והעובדה שה"אינטלקטואלים" שלו עוסקים יותר ויותר בסאדו-מאזו לחברה הישראלית, להיסטוריה הישראלית ולמה שישראל, כביכול, מבצעת ביהודה ושומרון (אגב, תהיתם פעם האם באמת אלה שטחים כבושים?).
תחילתו של העינוי העצמי היום היה בביקורתו של מר שריד בעיתון הארץ, על הספר "מסע אל לב האויב" מאת הסופר העירקי הגולה, נאג'ם ואלי. מר ואלי, אינטלקטואל ערבי ליברלי שנחשב למתנגד חריף לקיצוניות המוסלמית ששוטפת את העולם הערבי, משבח בספרו את החברה הישראלית כחברה תוססת, דמוקרטית שמגיעה להישגים רבים. הוא אינו בוחן אותה דרך ההיבט הצר של "הכיבוש" ואף מחמיא לה על מתן זכויות דמוקרטיות למיעוט הערבי היושב בתוכה. ואלי מצייר באור חיובי את החברה הישראלית כחברה דמוקטית ומצליחה. שריד עוקר שערות ראשו על עצם המחשבה.
בביקורת של הח"כ לשעבר נשפכות קיטונות ביקורת על העזה של מר ואלי שלא להסתכל על החברה הישראלית דרך "הכיבוש". שלא לראות את החברה הזו, שלמתבונן מהצד (ללא "הכיבוש") נראת חיה, תוססת ודמוקרטית, כחברה מושחתת וצמאת דם שנולדה בחטא והיא ממשיכה את החטא, הוא אבסורד. מר שריד, בעמדה שמאלנית כמעט טיפוסית, מתלונן על כך שמר ואלי לא אימץ את עמדת היסוד השמאלנית- "מדוע המלפפון חמוץ? בגלל הכיבוש!".
כמובן, אנחנו יכולים לציין שבסופו של דבר מר ואלי הוא רק תייר, נוסע שלא התעמק בחברה זו. אך אני חושב, לנוכח העובדה שהאדם גדל בשלטון סדאם, שאם הייתה החברה הישראלית דיקטטורה הוא היה מצליח לזהות זאת ואף הזיהוי היה זוכה באמינות מסויימת. זה גם מביא לנקודה אחרת- מה היה עושה מר שריד אם אותו תייר היה מצייר את החברה הישראלית כחברה מיליטנטית, מושחתת עד היסוד, בעלת צמאון דם ומעיכת זכויות מיעוטים? סביר להניח שהוא (ושאר מערכת "הארץ") היו יוצאים במחולות ומנופפים בספר כהוכחה חותכת. "הנה", היו צועקים מעל דפי העיתון, "אדם אובייקטיבי ומנותק אומר את מה שאנו אומרים כל השנים!". נו, טוב לדעת שאובייקטיביות לפחות יש.
ברם, ביקורתו של שריד היא רק עוד אירוע קטן במגמה ארוכת השנים של חלקים בשמאל לגרום לחברה הישראלית לחוש כמפלצת מפגרת ומושפלת. עם מנטרות בסגנון "הכיבוש משחית", יוצאים אלה ומתייחסים לכל נקודה ולכל מאורע בחברה הישראלית כסימן לחולי מוסרי וחולשה- למלחמת יום כיפור, רובנו אם לא כולנו, מתייחסים ככישלון צורב; כשהציבור רוצה לשלול אזרחות למגזר שחותר נגד שלטון החוק והזהות היהודית של המדינה הוא נחשב לפאשיסטי וגזעני; ואם, חס וחלילה, צה"ל מפיל פצצה והורג כמה אזרחים מיד נשלפות הסכינים הארוכות והוא משווה לורמאכט הגרמני בימיו המאושרים ביותר. זו לא ראייה בריאה של המציאות. גרוע יותר- זו מחלה, ואחת שיש לעקור מן השורש.
עלינו, הציבור ה"לאומני" שעדיין לא מתבייש בהיותו ישראלי, לצעוק בקול אחד לכל אותם מזוכיסטים: "די!". די לכל התחקירים והכתבות שכל מטרתם לנפח כל עיטוש להר; די לניסיון המעורר רחמים לקשקש לנו ש"גם לאויב יש רגשות, וזה לא בגידה להפגין נגד מלחמה"; די לניסיון לעכב את הגדילה של חוט שדרה לאומי בקרב העם. זהו מה שעלינו לזעוק על כל במה, מה שעלינו לחשוב כשאנו בוררים את המאמרים אותם נקרא ואת ההשקפות אותן נאמץ.
וזו כל מטרתו של מאמר זה- להפסיק את ההלקאה העצמית וההתעללות שהציבור סובל ממנו.
